מסכת גיטין דף יד

^{אלא אמר רב אשי: בההיא הנאה - באותה הנאה [שיש ללווה] - דקא משתניא ליה - שהשתנתה לו ההלואה - בין מלוה ישנה - שהיה צריך עכשיו לפורעה, למלוה חדשה - שנדחה כעת זמן פרעונה לתקופה ארוכה, גמר בדעתו ומשעבד נפשיה - את עצמו בשעת אמירה למקבל. ומנתק עצמו מהמלוה הראשון.}

^{ולפיכך, מאחר והשיעבוד לא נתהווה בשעת ההלוואה, אלא בשעת הקניין. לכן מועיל מעמד שלושתן אף לנולדים!}

^{אך הגמרא מקשה גם על טעמו של רב אשי: אמר ליה הונא מר, בריה ד - בנו של - רב נחמיה לרב אשי: אלא מעתה - לפי דבריך שקניין מעמד שלושתן נובע משיעבוד שהלווה מעוניין לשעבד עצמו למקבל - מה הדין אם המקבל הינו אדם קשה שאינו מוכן להאריך לו את זמן ההלואה, כגון הני - אותם אנשים - דבי בר אלישיב - מאנשי ביתו של בר אלישיב, דכפתי - שכופתים את החייב להם ממון - ושקלי לאלתר - ונוטלים את חובם מיד. הרי עם אנשים כאלו מצבו של הלווה, לא רק שלא הוטב, אלא אף הורע משהיה.}

^{וכי תימא - ואם תאמר - הכי נמי - כך באמת הדין - שאינו קונה - לפי שאין מועיל מעמד שלושתן לאדם שהלווה אינו רוצה להשתעבד אליו? אם כן, נתת דבריך לשיעורין - שלאנשים מסויימים משתעבד הלווה ולאחרים לא. וזה הרי לא יתכן, שיהיה הדין תלוי ומשתנה מאדם לאדם.}  

^{מר זוטרא חולק על אמימר ורב אשי, ולדעתו מעמד שלושתן הינו קניין שתקנוהו חכמים ללא טעם וסברא:}

^{אלא אמר מר זוטרא: הני תלת מילי - שלושה דינים אלו - שווינהו רבנן - תיקונים חכמים - כהלכתא - כמו הלכה למשה מסיני - בלא טעמא - שאין צריך לתת בה טעם. ואף באלו הדינים אין כל טעם וסברא!}

^{חדא - הדין הראשון - הא - דין זה של מעמד שלושתן.}

^{ואידך - והאחר [השני] - דאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו בשטר בלשון מתנה - לא קנאתם. ולא עשאה הבעל אלא אפיטרופיא - כאדם הממונה על הנכסים להכניס או להוציא. ואין כל טעם בדין זה, אלא שכך תיקנו חכמים. ובכוחם לתקן זאת, שהרי הפקר בית דין הפקר. ואידך - והאחר [דין שלישי]: דאמר רב חנניא: המשיא אשה - לבנו הגדול בבית מיוחד לחתונתו, שאין האב דר בו - קנאו הבן לאותו בית, ואינו צריך לקניין אחר. ואף זה, דין בלא טעם הוא, אלא שכך תיקנו חכמים.}

^{ממשיכה הגמרא בדין מעמד שלושתן ומביאה מעשה:}

^{אמר ליה רב לרב אחא ברדלא: קבא דמוריקא אית לי גבך - קב של כרכום יש לי ברשותך - יהביה לפלוני - תנהו לפלוני. באפיה קאמינא לך - בפניו אני אומר לך זאת [המקבל עמד שם] דלא הדרנא בי - שלא אחזור בי מהבטחתי.}

^{והגמרא תמהה: מכלל - ממעשה זה ניתן להבין - דאי בעי הדר ביה - שאם רצה [רב] לחזור בו - מצי הדר ביה - יכל לחזור בו. והרי רב עצמו אמר שהמקנה לאחר במעמד שלושתן - קנה, ואין הנותן יכול לחזור בו?! ומיישבת: הכי קאמר - כך אמר רב [זו היתה כוונתו]: דברים הללו כיון שאמרתים לך בפניך [של המקבל] לא ניתנו לחזרה מצדי. לפי שכבר קנה את הכרכום במעמד שלושתן.}

^{שואלת הגמרא: הא אמר רב חדא זימנא - כבר אמר דין זה פעם אחת - דאמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך תנהו לו לפלוני במעמד שלושתן - קנה. ואם כן מדוע צריך הוא לחזור שוב ולומר שאינו יכול לחזור בו?}

^{מתרצת הגמרא: אי מההיא - אם היינו שומעים רק את הדין הראשון - הוה אמינא - היינו אומרים [חושבים] - הני מילי - שדין זה [שצריך לומר בפניו של המקבל] - הוא רק במתנה מרובה כגון מנה, לפי שקשה לעשות בה גמירות דעת. אבל מתנה מועטת - שקל לגמור בדעתו לתיתה - לא ליבעי - לא יצטרך [לומר] בפניו. קא משמע לן - לכן חזר במעשה על דבריו ואמר, שאף מתנה מועטת ככרכום - אינו קונה, אלא אם כן אמר בפניו:}

^{ומעשה נוסף: הנהו גינאי - אותם בעלי גינה מוכרי ירק - דעביד חושבנא בהדי הדדי - שערכו חשבון בינם. - פש - ונשארו - חמש איסתרי זוזי - סלעי מדינה- גבי חד מנייהו - אצל אחד מהם. אמרי ליה - אמרו לו [חביריו הגננים]: יהבינהו ניהליה למרי ארעא - תן מעות אלו [שנשארו אצלך] לבעל הקרקע. ואמרו לו זאת באפי מריה ארעא - בפני בעל הקרקע. וקנה מיניה - והתחייב בקניין לתת את המעות לבעל הקרקע. לסוף - לבסוף - אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה - הלך וערך חשבון [נוסף] בינו לבין עצמו - לא פש גביה ולא מידי - [וגילה] שלא נשאר אצלו כלום [מעבר למה שהיה מגיע לו].} 

^{אתא לקמיה דרב נחמן - בא לפני רב נחמן לשאול כדת מה לעשות, מאחר והתחייב לתת חמש סלעים לבעל הקרקע. ועתה מתברר שלא נשאר אצלו כלום.}

^{אמר ליה רב נחמן: מאי אעביד לך - מה אעשה לך? חדא - ראשית הינך חייב לשלם - מכח הדין דאמר רב הונא אמר רב, שמעמד שלושתן קונה. ועוד, הא קנו מינך - הרי קנו ממך בקניין סודר [שהינך מתחייב לשלם לו].}

^{רבא אינו מסכים עם דברי רב נחמן:}

^{אמר ליה רבא לרב נחמן [רבו]: אטו האי} 

^{- וכי אדם זה - מי קאמר לא יהיבנא - האם הוא אומר לא אתן [את מה שהנני חייב לתת]? דליכא גבאי קאמר - שאין ברשתוי [מעות מיותרות] הוא אומר! [ואיני חייב כלום].}

^{רב נחמן מקבל את דבריו:}

^{אמר ליה רב נחמן: אם כן הוא כדבריך, שאינו חוזר בו מהתחייבותו, אלא שטעו בחשבון, הרי קנין זה בטעות הוא נעשה. וכל קנין בטעות חוזר. עתה דנה הגמרא בדין הולך כזכי:}

^{איתמר: אמר לשליח: הולך מנה זה עבורי לפלוני שאני חייב לו. אמר רב: חייב המשלח באחריותו. ואם יאנסו המעות מיד השליח - ההפסד שלו. [ומכל מקום:] ואם בא המשלח לחזור בו מהשליחות ולומר לשליח "החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך" אינו חוזר. ושמואל אמר: מתוך שחייב המשלח באחריותו [של המנה] אם בא לחזור - חוזר.} 

^{הגמרא מנסה לברר במה נחלקו:}

^{לימא בהא קמיפלגי - הבה נאמר שבכך הם חולקים: דמר סבר - שרב סובר: הולך כזכי דמי - שהאומר לשליח: "הולך" נחשב כאילו אמר: זכה עבור פלוני ולכן אין המשלח יכול לחזור כיון שכבר זכה המלוה.}

^{ומכל מקום חייב הוא באחריות המעות, לפי שהמלוה לא ציוהו למוסרם לאדם זה.}

^{ומר סבר - ושמואל סובר: הולך לאו כזכי דמי - האומר "הולך" אין כוונתו שיזכה עבורו. ולפיכך - אם בא לחזור - חוזר.}

^{דוחה הגמרא: לא! דכולי עלמא - לדעת כולם - הולך כזכי דמי בכל שאר המקרים. כגון: המצוה לשליח "הולך מתנה זו לפלוני", שאין נידון לעניין האחריות, [שהרי אינו חייב לו כלום], גם שמואל מודה שאינו יכול לחזור.}

^{והכא - וכאן - בהא דמיפלגי - בכך הם חולקים. מר סבר - רב סובר: לא אמרינן מיגו - אין אומרים מתוך.}

^{ומר סבר - ושמואל סובר: אמרינן מיגו - מתוך שחייב המשלח באחריות, [לכן], אם בא לחזור - חוזר.}

^{ומביאים ברייתא כדברי רב:}

^{תניא כוותיה דרב: האומר לשליח אחד מן הלשונות הללו: הולך מנה לפלוני שאני חייב לו. או, תן מנה לפלוני שאני חייב לו. או, הולך מנה לפלוני בשביל פקדון שיש לו בידי. או, תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי. בכולם הדין: חייב המשלח באחריותו. ואם בא לחזור - אינו חוזר.} 

^{שואלת הגמרא לעניין פקדון:}

^{מדוע בפקדון אם בא לחזור אינו חוזר? לימא ליה - יאמר לו - המשלח לשליח: אין רצונו של המפקיד שיהא פקדונו ביד אדם אחר שלא מינהו לשומרו. נמצא, שתפיסתך חוב היא עבורו. ואין חבין לאדם אלא בפניו. ואם כן, מדוע אינו חוזר, הרי אין כאן זכות למפקיד?!}

^{ומתרצת: אמר רבי זירא: כאן מדובר בשהוחזק המשלח כפרן - שכופר הוא בפקדונות שברשותו ואינו משיבם לבעליהם. ובאופן כזה, פשוט הוא שנוח למפקיד שאדם אחר יזכה עבורו, מאשר ישאר ביד המשלח, העלול לכפור בפקדון. ולכן נחשב זכות!}

^{ומביאה הגמרא מעשה: רב ששת הוה ליה - היה לו - אשרתא דסרבלי במחוזא - אשראי, שמכר לאנשים ממחוזא סרבלים ולא שילמו לו עדיין. והתחייבו לשלם לו לזמן קצוב. אמר ליה לרב יוסף בר חמא: בהדי דאתית כשתבוא משם - אייתינהו ניהלי - הביאם לי, שכבר הגיע זמן הפרעון . אזל - הלך רב יוסף בר חמא וביקש מהם את החוב. יהבינהו ליה - נתנו לו. אמרי ליה: ניקני מינך - ביקשו ממנו לעשות קנין, שאם יאנסו אצלו המעות בדרך, לא יחזור רב ששת לתבוע מהם שנית. אמר להו אין - כן אעשה כדבריכם. אולם לסוף - בסופו של דבר - אישתמיט להו - נשמט מהם והלך לדרכו [מבלי לעשות קנין].}

^{כי אתא לגביה - כשבא אצלו - אמר ליה רב ששת: שפיר עבדת - טוב עשית - דלא שוית נפשך - שלא עשית את עצמך לחינם" עבד לוה לאיש מלוה" שהמשועבד לאחר נחשב עבדו.}

<sup>לישנא אחרינא - יש גירסא אחרת כיצד אמר לו: שפיר עבדת - טוב עשית [שנשמטת מעשיית קנין], שהרי "עבד לוה לאיש מלוה" - הם לווים ועבדים לי להחזיר את החוב באחריותם.


דף יד - ב</sup>

^{ומעשה נוסף: רבי אחי ברבי יאשיה הוה ליה איספקא דכספא - היה לו כלי מכסף [צלוחית] שהפקידו בנהרדעא. אמר להו לרבי דוסתאי בר רבי ינאי ולרבי יוסי בר כיפר: בהדי דאתיתו - כשאתם באים משם - אתיוה ניהלי - הביאוהו אלי. אזול - הלכו לנפקד [שהפקדון אצלו] - יהביה ניהליה - נתנו להם. אמרי להו - אמרו להם: ניקני מינייכו - עשו קניין, שאם יאנס הפקדון נהיה אנו פטורים. אמרי להו - אמרו להם רבי דוסתאי ורבי יוסי: לא! אמרי להו: אם כן, שאינכם מוכנים לעשות קנין, אהדריה ניהלן - השיבו לנו את הפקדון. רבי דוסתאי ברבי ינאי אמר להו: אין - הן [נחזיר לכם]. אך רבי יוסי בר כיפר אמר להו: לא. וכפי שאמרנו למעלה "אם בא לחזור - אינו חוזר".}

^{הוו קא מצערי ליה - היו מצערים את ר' יוסי בר כיפר כדי שיחזיר, לא הסכים. אמרו ליה - אמרו לר' דוסתאי: חבירו חזי מר - יראה כבודו - היכי קא עביד - איך חבירו עושה - שאינו משיב לנו את הפקדון. אמר להו ר' דוסתאי: טב רמו ליה - הכוהו הרבה [עד שיחזור].}

^{כי אתו לגביה - כשבאו אצלו [אל רבי אחי] אמר ליה ר' יוסי בר כיפר לר' אחי: חזי מר - יראה כבודו - לא מסתייה דלא סייען - לא די שלא סייע לי [שלא יכוני] - אלא אמר להו נמי - עוד הוסיף ואמר להם - טב רמו ליה.}

^{אמר ליה רבי אחי לר' דוסתאי: אמאי תיעבד הכי - מדוע נתרצית להחזיר מיד?}

^{אמר ליה ר' דוסתאי: אותם בני אדם הן אמה - אנשי מדות גבוהים בקומה - וכובען אמה - אף מלבושיהן מאויימים יותר משאר בני אדם - ומדברים מחצייהן - כאשר הם מדברים קולם נשמע מחצי גופם [ממקום הטבור], לפי שהוא עבה מאוד - ושמותיהן מבוהלים - ואף שמותיהם מבהילין: ארדא וארטא ופילי בריש. אם אומרין הם: כפותו - מיד כופתין לאותו אדם. אומרין: הרוגו - מיד הורגין. אילו הרגו את דוסתאי [דיבר על עצמו בלשון ניסתר], מי נתן לינאי אבא בר - בן - כמותי?} 

^{כלומר, נתון הייתי בסכנת נפשות - אילו לא החזרתי.}

^{אמר ליה ר' אחי: בני אדם הללו קרובים למלכות הן?} 

^{אמר לו ר' דוסתאי: הן!} 

^{המשיך ר' אחי ושאל: יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהם?} 

^{אמר ליה: הן! אמר ליה ר' אחי: אי הכי - אם כך - שפיר עבדת - טוב עשית שהחזרת להם ולא סיכנת את עצמך:}

^{ממשיכה הגמרא בדין "הולך":}

^{אמר לשליח: הולך מנה לפלוני שאני נותן לו מתנה, והלך השליח ובקשו ולא מצאו מאחר ומת.}

^{תני חדא - תנא אחד סובר: יחזרו המעות למשלח. ותניא אידך - ותנא אחר סובר: יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו.} 

^{לימא בהא קמיפלגי - הבא נאמר שבכך הם חולקים:}

^{דמר סבר: הולך כזכי. וכיון שזכה אותו פלוני במעות בעודו חי, לכן ינתנו ליורשיו. ומר סבר: הולך לאו כזכי. ולכן, יחזרו מעות למשלח.}

^{דוחה הגמרא: אמר ר' אבא בר ממל: דכולי עלמא - לדעת כולם - בבריא ששלח הולך לאו כזכי. ולא קשיא - ואין קשה הסתירה בין שתי הברייתות - הא - הברייתא האומרת יחזרו למשלח - מדברת בבריא ששלח. ומכיון שהולך אינו כזכה, והוא לא שלח אלא לפלוני ולא ליורשיו, לכן יחזרו למשלח. הא בשכיב מרע - והברייתא האחרת מדברת בגוסס הנוטה למות, שכל זמן שאינו חוזר בו, הרי דבריו נחשבים ככתובים וכמסורים. ולפיכך כשאומר "הולך לפלוני", כוונתו - "זכה עבורו". ומאחר וזוכה הפלוני במעות, לכן כשמת - ינתנו ליורשיו.}

^{רב זביד מיישב בדרך אחרת:}

^{רב זביד אמר: הא והא - שתי הברייתות מדברות - בשכיב מרע. [בגוסס הנוטה למות] שלגביו הדין הוא: הולך כזכי. ובכל זאת יש הבדל בינהן.}

^{הא - זאת האומרת ינתנו המעות ליורשים, מדובר בה באופן דאיתיה - שישנו - למקבל המעות בעולם בשעת מתן מעות [שעדיין לא מת באותה שעה]. ולכן, זכה השליח עבורו מיד, וכשמת, זכו יורשיו מכחו.}

^{הא - והאחרת, מדברת באופן דליתא - שאיננו - למקבל בשעת מתן מעות. לפי שכבר מת, והמשלח לא ידע מכך. נמצאת, זכיית השליח - טעות. ולא קנו היורשין. רב פפא מיישב בדרך נוספת:}

^{רב פפא אמר הא והא בבריא - שתי הברייתות מדברות בריא, אשר לגביו הולך אינו כזכה.}

^{הא דמית מקבל - האחת מדברת באופן שמת המקבל [פלוני] - בחיי נותן. ומכיון שכן, לא זכה בהם המקבל ויחזרו למשלח. ואפילו אם אחר כך מת הנותן, בשעה שהשליח החזיר את המעות. אין כאן מצוה לקיים דברי המת, לפי שעוד קודם מיתתו בטלו דבריו, משעת מיתת המקבל.}

^{והא - וזאת האומרת ינתנו המעות ליורשין, מדברת באופן דמית נותן - שמת הנותן לאחר שמסרם לשליח, בחיי מקבל בעוד היה המקבל חי. ולכן, מאותה שעה שמת הנותן, זוכה בהם המקבל. משום שמצוה לקיים דברי המת, אפילו אם היה בריא בשעת האמירה.}

^{אומרת הגמרא: לימא - הבה נאמר: הולך כזכי - תנאי היא - שדין זה שנוי במחלוקת תנאים.}

^{דתניא: האומר לשליח: הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו - יחזרו מעות למשלח. מת משלח - ר' נתן ור' יעקב אמרו: יחזרו המעות ליורשי משלח. ויש אומרים: יחזרו המעות ליורשי מי שנשתלחו לו.}

^{ר' יהודה הנשיא [בהמשך יתבאר במה הוא חולק על היש אומרים] אמר משום ר' יעקב שאמר משום רבי מאיר: מצוה לקיים דברי המת. וחכמים אומרים: יחלוקו. בינהם יורשי המשלח ויורשי מי שנשתלחו לו המעות. וכאן בבבל אמרו: כל מה שירצה שליח יעשה, לפי מה שראה בדעתו של משלח, עד כמה היתה עינו יפה במתנה זו. וכמו כן, כמה אהב את המקבל ואת בניו.}

^{אמר רבי שמעון הנשיא: על ידי היה מעשה כזה, ואמרו חכמים: יחזרו המעות ליורשי משלח. [כדעת ר' נתן ור' יעקב].}

^{ומנסה הגמרא לברר במה הם חולקים:}

^{מאי לאו בהא קמיפלגי - האם לא בכך הם חולקים:}

^{דתנא קמא סבר: הולך לאו כזכי. ולכן יחזרו המעות למשלח. אך אם מת המשלח, לא ידוע מהי דעת תנא קמא.}

^{ור' נתן ור' יעקב נמי - גם [סוברים] - הולך לאו כזכי. ובאו להוסיף על דברי תנא קמא ולומר [ש] ואף על גב דמית - שמת [המשלח] - לא אמרינן - אין אומרים לגבי בריא שמת "מצוה לקיים דברי המת".} 

^{ו"יש אומרים" חולקים על תנא קמא וסוברים, שאפילו אם לא מת המשלח [אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת], ינתנו המעות ליורשי מי שנשתלחו לו, מאחר ולדעתם "הולך כזכי".} 

^{ר' יהודה הנשיא אמר משום ר' יעקב שאמר משום ר' מאיר: הולך לאו כזכי, ואין זוכה השליח עבור המקבל. מיהו - אבל - היכא דמית - היכן שמת המשלח - אמרינן - אומרים: מצוה לקיים דברי המת. ולפיכך, ינתנו המעות ליורשי מי שנשתלחו לו.}

^{וחכמים אומרים יחלוקו, היינו משום שמספקא להו - שהסתפקו - האם תן כזכי או לא, וכן האם מצוה לקיים דברי המת או לא. ומשום כך פסקו יחלוקו.}

^{[אך:] וכאן אמרו: שודאי עדיף. היינו: שכאשר יש ספק, עדיף שהחלוקה תיעשה על פי ראות עיניו של השליח, מאשר יחלקו את הממון.}

^{שואלת הגמרא: ורבי שמעון הנשיא, [שאמר בסיום הברייתא על ידי היה מעשה וכו'], מעשה אתא לאשמועינן - בא להשמיענו מעשה? [כלומר, איזו הלכה בא להשמיענו?]}

^{ועונה: לא! בבריא ששלח, דכולי עלמא לא פליגי - אינם חולקים. ולדעת כולם "תן" אינו כ"זכה".}

^{והכא במאי עסקינן - וכאן במה מדובר: בשכיב מרע ששלח. ובפלוגתא - ובמחלוקתם - דר' אלעזר ורבנן פליגי - הם חולקים. וכפי ששנינו במשנה, שר' אלעזר מחשיב את השכיב מרע, לעניין זה, כבריא.}

^{דתנן: המחלק נכסיו לבניו על פיו - על פי צוואתו [לזה הרבה ולזה מעט. ולא כשאר מורישים, שהיורשים חולקים את שירשו מהם בשוה]: ר' אלעזר אומר: אין זה תלוי במצבו של המוריש, אלא אחד בריא ואחד מסוכן [חולה בסכנת מות] דינם שוה. אם ברצונו להקנות נכסים שיש להם אחריות [קרקעות], הרי הם נקנין כאן בכסף ובשטר ובחזקה ליורשים, כשם שנקנין מסתם אדם בריא. וסובר רבי אלעזר, שאף שכיב מרע, אם לא יקנם בקניינים אלו, לא יקנו היורשים. ונכסים שאין להם אחריות, [מטלטלין], אין נקנין להם אלא בקניין משיכה.} 

^{וחכמים אומרים: אלו ואלו נקנין באמירה, לפי שדברי שכיב מרע נחשבים ככתובין וכמסורין.}

 
^{דף טו - א}

^{אמרו לו חכמים לר' אלעזר [כהוכחה לדבריהם]: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה הנוטה למות ואמרה תינתן כבינתי - תכשיטים - לבתי. והיא היתה שווה בשנים עשר מנה, ומתה אחרי כן. וקיימו חכמים את דבריה ונתנו הכל לבתה, על סמך אמירתה.}