מסכת גיטין דף ט

^{מסכת גיטין פרק א - המביא גט - דף ט - א}

^{רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין, בין באופן שקנה את שאר הנכסים שהעניק לו, כגון שפירט את מיקומה המדוייק של הקרקע המשויירת. שאז הוא קונה גם את עצמו וגם את הנכסים, חוץ מאותה קרקע. ובין באופן שרק את עצמו קנה, ולא את הנכסים. כגון ששייר "קרקע סתם", מבלי לפרט לאיזו התכוון. שאז אינו קונה אף אחת מקרקעות האדון. שהרי על כל אחת מהן יש להסתפק, שמא היא המשויירת. בכל זאת, את עצמו הוא קונה, שהרי הוא אינו קרקע. ואותו לא שייר האדון. עד שיאמר האדון "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי, חוץ מאחד מריבוא שבהן". ולא יפרש למה בדיוק התכוון בדבריו. שבאופן כזה, אינו יוצא לחירות, מאחר ויש לתלות, שבאומרו "אחד מריבוא" התכוון לעבד. [ואף ששויו האמיתי עולה על ערך זה. מכל מקום, בעיניו שווה כן].}

^{ומכך שרואים שבכל שאר הלשונות, [לבד מלשון האחרון], יוצא העבד לחירות.}

^{משום שלגבי עצמו מועילה אמירתו. ואילו לגבי הנכסים, אינה מועילה. מוכיח רב אדא בר מתנא שזהו משום שסובר רבי שמעון "פלגינן דיבורא". ואם כן, רבא שאמר: "עצמו קנה נכסים לא קנה", סובר כרבי שמעון שפלגינן דיבורא.}

^{ועל כך מקשה רב אדא: איך יתכן שרבא, שהלכה כמותו, סובר כרבי שמעון, שפלגינן דיבורא והעבד יוצא לחירות. והאמר רב יוסף בר מניומי שכך אמר רב נחמן: אף על פי שקילס - ששיבח - רבי יוסי את דברי רבי שמעון, אין הלכה כמותו. אלא הלכה כרבי מאיר שהוא התנא קמא במשנה בפאה החולק על רבי שמעון וסובר, שאין העבד יוצא לחירות. וכמובא בברייתא,}

^{דתניא: כשנאמרו דברים אלו, [סברת רבי שמעון שפלגינן דיבורא], לפני רבי יוסי. קרא עליו המקרא הזה "שפתיים ישק משיב דברים נכוחים" - כלומר, ראוי הוא רבי שמעון לנשקו בשפתיו, על שהוא משיב דברים ישרים.}

^{מכאן שרב נחמן סובר הלכה כרבי מאיר, שאין אומרים פלגינן דיבורא.}

^{אך הגמרא ממאנת בקושיא ודוחה אותה בקושיא נגדית:}

^{ומי אמר רב נחמן הכי - וכי רב נחמן אמר כך - שאין אומרים פלגינן דיבורא. והאמר רב יוסף בר מניומי שכך אמר רב נחמן: שכיב מרע - חולה מסוכן הנוטה למות - שכתב בשטר מתנה שנותן כל נכסיו [כולל העבד עצמו] לעבדו. ואחר כך הבריא ועמד מחוליו. ורוצה לחזור בו מהכל, הדין הוא: חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, שנתנו לעצמו. וטעם הדבר: חוזר בנכסים, מאחר ומתנת שכיב מרע הוא. ואינו חוזר בעבד, שהרי כבר יצא עליו שם בן חורין, מרגע שקיבל את השטר. ומאותו רגע אסור כבר להשתעבד בו מדין עבד.}

^{ומכך שאומר רב נחמן שחוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, רואים שהוא סובר שפלגינן דיבורא. ואם כן איך יתכן שהוא פסק כרבי מאיר שלא פלגינן דיבורא?}

^{אלא, אמר רב אשי: אכן דעת רב נחמן כרבא, שפלגינן דיבורא. ומה שפסק כרבי מאיר, שהכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא - לא יצא העבד לחירות. התם היינו טעמא - שם הטעם הוא - משום דלאו כרות גיטא הוא - שדיני שטר שחרור נלמדים בגזירה שווה מגט אשה. וכשם שבגט צריך שתהיה כריתות גמורה בין האיש והאשה, ללא השארת שום דבר המקשר ביניהם. כך בעבד, צריך שיהיה השטר כורתו לחלוטין מהאדון. ומכיון שבדין המשנה במסכת פאה הוזכר "שיור" מסויים, והאדון לא טרח להדגיש בשטר שהעבד אינו כלול בשיור זה, כגון שיכתוב "עצמך ונכסי קוניין לך". אם כן אינו ברור אם שייר העבד אם לאו, ואין זו כריתות גמורה.}

^{אבל במקום שלא שייר האדון בנתינה, אין כל חסרון בכריתות. וברגע שקיבל העבד את השטר, מיד הוא משתחרר, אם האדון אינו חוזר בו. ומאחר ונתקדש בקדושת השם בהיותו יהודי, שוב אין יכול האדון לחזור בו מהנתינה.}

^{ולכן בדינו של רבא, שאין כל שיור בנתינה, פועל השטר את כריתותו לעניין העבד, ויוצא הוא לחירות. ומה שאינו מועיל לעניין הנכסים, אין זה חסרון בדיני הכריתות. אלא זהו חסרון בצד הממוני שבו. ששטר שאינו מקויים בעדים, אינו מועיל. אבל לקנות את עצמו מועיל, מאחר ופלגינן דיבורא.}

^{שנינו במשנה: אם יש עליו עוררין, יתקיים בחותמיו:}

^{ושואלת הגמרא: ערער זה, שמטרתו לפסול את הגט, על ידי כמה אנשים הוא נעשה?}

^{אילימא - אם נאמר - ערער חד - ערעור של אדם אחד, והאמר רבי יוחנן במסכת כתובות [כג ב] דברי הכל, אין ערער פחות משנים. ואלא שמא נאמר, ערער תרי - ערעור של שני אנשים.}

^{והרי תרי ותרי נינהו - שנים נגד שנים הם! [שני המערערים נגד שני המקיימים את הגט].}

^{ואם כן קשה, מאי חזית - מה ראית - דסמכת אהני - שסמכת על אלה [המקיימים]? סמוך אהני - סמוך על השניים הפוסלין את החתימה. והעמד אותה בחזקת אשת איש!}

^{אלא, המשנה מדברת על ערער שמערער הבעל כנגד הגט, וטוען שגט זה מזוייף הוא. ובאופן כזה צריך הגט להתקיים בחותמיו.}

^{מתניתין:} 

^{המביא גט ממדינת הים, ואינו יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אם יש עליו עדים חתומים - יתקיים בחותמיו, על ידי אישור חתימות העדים.}

^{אחד גיטי נשים ואחד גיטי שחרורי עבדים, שוו ביניהם לענין אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם", הן למוליך הגט מארץ ישראל לחוץ לארץ, והן למביא מחו"ל לארץ ישראל.}

^{וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים.}

^גמרא: 

^{דנה הגמרא: מאי - מהו הפירוש "ואינו יכול לומר"?} 

^{אילימא - אם נאמר שהשליח הוא חרש [שאינו שומע ואינו מדבר], אי אפשר לומר כך!}

^{וכי חרש כזה בר איתויי גיטא הוא - האם ראוי הוא בכלל להביא גט?}

^{והתנן במשנה להלן [כג א]: הכל כשרים להיות שלוחים להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן, משום שאינם בני דעת ואינם ראוי להיות "שליח גירושין"?!}

^{אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן - כאן במה מדובר, כגון שנתנו לה השליח כשהוא היה פיקח, ולא הספיק לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" עד שנתחרש בפתאומיות. עתה דנה הגמרא בדין השני של המשנה: אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא.} 

^{ומביאה הגמרא ברייתא בה מופיעים שלושה דרכים שבהם שוו הגיטים של אשה ועבד:}

^{תנו רבנן: בשלושה דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים: א. שוו למוליך גט מארץ ישראל לחוץ לארץ, ולמביא מחוץ לארץ לארץ ישראל, שבשניהם צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".}

^{ב. וכל גט - כל שטר - שיש עליו עד כותי, הריהו פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, שכשר.}

^{דף ט - ב}

^{ג. וכל השטרות העולים בערכאות - שנעשו בבתי דין - של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהן של שטרות אלו הינם עובדי כוכבים, הרי הם כשרים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שנפסלין על ידי חתימת גויים. בגט אשה הם פסולים משום שאינם בני כריתות, הואיל ואינם שייכים בתורת גיטין וקידושין. ומטעם זה נפסלין לחתום אף על שחרורי עבדים, לפי שבכל פסול שהוא מן התורה, שוה דין שחרור העבד לגט אשה מהלימוד "לה לה" בגזירה שוה.}

^{ומוסיפה הברייתא: וכדברי רבי מאיר [כלומר, לדעת רבי מאיר], שוין הם בארבעה.} 

^{וכמובא במשנה להלן [דף יא עמוד ב]: האומר לשליח, תן גט זה לאשתי [או] ושטר שחרור זה לעבדי, [וכוונתו היתה שיזכה השליח בגט או בשטר עבורם], אם רצה הבעל לחזור בשניהם קודם שהגיע הגט ליד האשה או שטר השחרור ליד העבד, יחזור, דברי רבי מאיר.}

^{כי לדעתו, הפסד וחוב הוא לאשה שתתגרש מבעלה, וכן לעבד שישתחרר מרבו. ואין חבין לאדם אלא בפניו. כלומר, אין אדם נעשה מעצמו שליח לאדם אחר כדי להפסידו, אלא אם כן הוא עשאו שליח.}

^{אבל חכמים, שמנו רק שלושה דרכים, חולקים על רבי מאיר במשנה, וסוברים שבשחרור, מרגע שמסרו ליד השליח, אין האדון יכול לחזור בו. ואף על פי שהעבד לא מינהו להיות שלוחו. וטעמם הוא, משום שסוברים הם, זכות היא לעבד בכך שיוצא לחירות מתחת יד רבו. והיות שזכין לאדם שלא בפניו, הרי מיד כשמקבל השליח את שטר השחרור, יוצא העבד לחירות.}

^{ומקשה הגמרא: בשלמא לרבנן [נוח ומובן לפי שיטת רבנן] זה שנקטה המשנה מניינא, את מספר הדרכים - שלושה - כדי למעוטי, למעט - הא, את שיטתו דרבי מאיר [כלומר, דוקא שלושה ולא ארבעה!].}

^{אלא לרבי מאיר, קשה: מניינא, למעוטי מאי - מה בא למעט המניין? [לשם מה צריך לומר את מניין הדרכים]?}

^{ומתרצת הגמרא: לפי רבי מאיר, המניין בא למעוטי הא דתניא - את ששנינו בברייתא: עדים שאין יודעים לחתום, מקרעין להם, שורטין ועושים רושם בסכין - על נייר חלק, ומסמנין את שמותיהם. ואחר כך הם ממלאים את הקרעים - את החריצים - דיו.} 

^{אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אלו אמורים, שמועילה עצה זו, בגיטי נשים, שהקילו בהם חכמים להכשירם בחתימות אלו כי רצו להצילם מלהשאר עגונות. כגון במקום שממהר הבעל המגרש להפליג בים ואינו מוכן להמתין לעדים אחרים, או שהוא עומד למות ואין לו בנים, ומצילין אותה מלהזדקק ליבום. אבל שחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין העדים לקרות ולחתום, חותמין. ואם לאו, אין חותמין.} 

^{ואם כן, לפי רבי מאיר, בא המניין למעט קולת חכמים זו, שנוהגת רק בגיטי נשים, אך לא בשחרורי עבדים.}

^{ומדקדקת הגמרא בסיום לשון הברייתא:}

^{קריה - קריאה, מאן דכר שמיה - מי הזכיר אותה קודם עד שהוצרך רבן גמליאל להזכירה?!}

^{ומיישבת הגמרא: חסורי מחסרא - לשון הברייתא חסר - והכי קתני - וכך יש לשנות בה: עדים שאין יודעין לקרות - קורין לפניהם, וחותמין. ושאין יודעין לחתום - מקרעין - משרטטין - להם על הנייר, והם ממלאים את חלל הנייר דיו:}

^{ומקשה הגמרא על הברייתא: ותו ליכא - וכי אין עוד דרכים נוספות שבהם שווים גיטי נשים לשחרורי עבדים?}

^{והא איכא - והרי יש את הדין ששנינו במשנה [להלן דף יג עמוד א]: האומר: תנו גט זה לאשתי או שטר שחרור זה לעבדי, ומת קודם שהגיע הגט ליד האשה או קודם שהגיע השטר ליד העבד, הדין הוא שלא יתנו להם לאחר מיתה, לפי שאין גט לאחר מיתה. אבל אם אמר: תנו מנה לפלוני, ומת. הדין הוא: יתנו לאחר מיתה,} 

^{לפי שדברי שכיב מרע [גוסס] נחשבין ככתובין בשטר וכמסורים למקבל. ומתרצת הגמרא: כי קתני - הברייתא אינה שונה אלא מילתא, דבר [דין] דליתיה שאינו בשטרות אחרים. אבל מילתא דבר דאיתיה - שישנו בשאר שטרות, לא קתני - אינה שונה אותו. כמו שמצאנו, דשלח רבין מכתב משמיה - משמו של דרבי אבהו: הוו יודעין ששלח רבי אלעזר לגולה פסק הלכה משום - משמו של רבינו: שכיב מרע שאמר "כתבו שטר, ותנו מנה מנכסי לפלוני", ומת קודם שכתבו את השטר, הדין הוא: אין כותבין לו שטר, ואין נותנין את המנה, כי יש לחשוש שמא לא גמר השכיב מרע בדעתו להקנותו אלא בשטר ולא בעל פה. ואין שטר לאחר מיתה, לפי שאז כבר פקעה רשותו של הנותן, ונכסיו עברו ליורשיו.}

^{ושוב מקשה הגמרא: והאיכא - והרי יש דבר נוסף, אשר בו שווה דינם של גט אשה ושטר שחרור, והוא דין "לשמה", כשם שבאשה צריך לכתוב את הגט לשמה, כך גם בעבד, צריך לכתוב את שטר השחרור לשמו.}

^{בשלמא לרבה - [לעיל דף ב עמוד ב], הסובר שטעם התקנה שהשליח יאמר הוא משום "לשמה", אין זה קשה, משום שהיינו הדבר הראשון הנזכר בברייתא, ששוו למוליך ומביא.} 

^{אלא לרבא, שהטעם הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו, קשיא - מדוע אין מזכירה הברייתא ששוין הם בדין "לשמה"?}

^{וקושיא נוספת, לפי שניהם:}

^{ותו - ועוד - בין לרבה בין לרבא האיכא - הרי יש פסול של כתיבת הגט או השטר על דבר מחובר, השווה בשניהם.}

^{ומתרצת הגמרא: כי קתני - מה ששנינו בברייתא - אלו רק הדברים שיש בהם פסולא, פסול מדרבנן, כגון מוליך ומביא שחכמים הצריכוהו לומר בפני נכתב. וכן עד כותי, אינו פסול בשאר שטרות, אלא מדרבנן, לפי שמוחזקים הם לשקר בכך. אבל בדברים שבהם הפסול הוא דאורייתא - מן התורה - לא קתני.} 

^{אך מקשה הגמרא: והא - והרי ערכאות של עובדי כוכבים, דפסולא - שפסול דאורייתא הוא, וקתני - ובכל זאת הברייתא שנתה אותם!}

^{ומתרצת הגמרא: ברייתא זו, המכשירה חתימת עובדי כוכבים בשאר שטרות ופוסלת אותם בגיטי נשים ובשחרורי עבדים, מדברת באופן שיש עדי מסירה ישראלים, שראו את מסירת הגט ליד האשה והשטר ליד העבד. וכשיטת רבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי. ולדעתו אין צורך לעדים לחתום בגט.} 

^{אך הגמרא חוזרת ומקשה: והא - והרי מדקתני סיפא - מכך שהברייתא שונה בסופה - רבי שמעון אומר: אף אלו [גיטי נשים] כשרין. ואמר על כך רבי זירא: ירד רבי שמעון בדבר זה לשיטתו של רבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי, והכשיר את הגיטין בעדי מסירה באופן שכתבם סופר יהודי. מכלל - משמע - דתנא קמא סבר שעדי מסירה לא כורתים אלא רק עדי חתימה. ואם כן, פסולים גיטין אלו מדאורייתא!}

^{דף י - א}

^{ומיישבת הגמרא: אכן, גם תנא קמא סובר כשיטת רבי אלעזר, שעדי מסירה כרתי. ומכל מקום, איכא בינייהו - יש ביניהם מחלוקת בעניין עדים בעלי שמות גוים מובהקין.} 

^{תנא קמא סובר, שאף במקרה כזה יש לחשוש שיבואו לסמוך עליהם ולמסור את הגט בפניהם. ולפיכך פסולים הם מדרבנן. ואילו רבי שמעון סובר, כיון שיהודים אינם נקראים בשמות כאלה כלל, אין גט זה נקרא מזוייף מתוכו. לפי שכולם יודעים שעדים אלה [החתומים] עובדי כוכבים הם, ולא יבואו לסמוך עליהם ללא עדי מסירה כשרים.}