^{משום שדרכה הוא, [שהיא] העשויה לברוח ולנוע כל רגע למקום אחר. ואינה עומדת במקום אחד.}

^{ולפיכך, אינה נחשבת כמחוברת לקרקע, עד שתיגע בקרקע. אבל עציץ זה שאתה [רבי זירא] דן עליו שאינו עשוי לברוח, והוא קבוע במקום אחד, לא יאמר זאת רבי יהודה. אלא [יתכן שהוא] יודה, שעציץ, נחשב כמחובר לקרקע.}

^{אי נמי - או גם [יתכן שאפשר לטעון גם בדעת רבנן סברא הפוכה]. והיא: עד כאן לא קאמרי - לא אמרו - רבנן התם - שם - את דבריהם [שאין צריך להיות על הקרקע ממש, כדי להחשב מחובר], אלא דוקא בספינה שהיא מונחת על המים, ושלא מפסיק אוירא - האויר - בינה לבין הקרקע, אלא מים. דמיא - שהמים - כארעא סמיכתא דמי - נחשבים כקרקע סמיכה. [והראיה: שיש בהם כח הצמחה, כעין קרקע]. אבל עציץ, שמונח הוא על גבי יתידות [באופן] שמפסיק אוירא בינו לבין הקרקע, לא אמרו רבנן. ויתכן, שהם מודים שאינו נחשב כמחובר.}

^{רב נחמן בר יצחק חוזר לשאלת הסתירה בין שתי הברייתות, לעניין המביא גט בספינה. ומיישב בדרך שלישית [אחרי תירוציהם של רבי ירמיה ואביי]:}

^{רב נחמן בר יצחק אמר: ברייתות אלו, בנהרות דארץ ישראל, דכולי עלמא - לדעת כולם - לא פליגי - אינן חולקות. ולפי שתיהן נחשבות הספינות השטות בנהרות אלו. כמונחות על הקרקע, לעניין גט הנכתב עליהן. ואף על גב שאינן נוגעות בקרקע כלל.}

^{אלא כי פליגי - במה הן חולקות? בגט הנכתב על ספינה השטה בים הגדול [הים התיכון], שהוא תוחם את צידה המערבי של ארץ ישראל. אלא שעל הים עצמו, יש שתי מחלוקות בין התנאים. תנא אחד סובר, ששפת הים, הוא הגבול של ארץ ישראל. אך היום עצמו, כבר אינו מארץ ישראל. ואילו האחר סובר, שאף הים עצמו, מארץ ישראל הוא, ומחלוקתם של שתי הברייתות היא על הים עצמו, עד היכן מגיעים גבולות הארץ. האם בתוכו או עד אליו.}

^{על כך, מביאה הגמרא את דברי התוספתא:}

^{דתניא: איזהו המקום המדוייק בצפון, שבו מתחיל גבולה של ארץ ישראל. ואיזהו המקום השייך לחוצה לארץ? האם הפיסגה של ההר הנקרא טורי אמנון היא נקודת הגבול. או שפתו, הנמצאת במרחק הילוך של יום או יומיים ממנו, לכיוון דרום.}

^{תנא קמא אומר: כל ששופע - שמתחיל ההר להשתפע - ויורד מפיסגת טורי אמנון ולפנים - דרומה לצד ארץ ישראל. הוא ארץ ישראל משום שפיסגת ההר היא הגבול. ומצידו השני, המקום המשתפע מפיסגרת טורי אמנון ולחוץ צפונה, הוא חוצה לארץ. ומה דין הנסין - האיים - שבים, בצד המערבי הסמוך לארץ ישראל. [האם דינם כארץ ישראל, או כחוץ לארץ]? תשובה: רואין אותן במקומם כאילו חוט מתוח עליהן מלמעלה, שראשו מתחיל מטורי אמנון בצפון והוא נמתח והולך עד נחל מצרים, שהוא גבולה הדרום מערבי של הארץ המתחבר לים התיכון. ולפי זה קובעים את דינם [של הניסין]: מן החוט ולפנים - מזרחה לכיוון ארץ ישראל, דינם, כארץ ישראל. מן החוט ולחוץ - לכיוון מערב - דינם כחוץ לארץ.} 

^{רבי יהודה אומר: כל הים שכנגד אויר של ארץ ישראל לצד מערב, אפילו עד אוקיינוס שהוא בסוף העולם, הרי הוא כארץ ישראל. שנאמר [בספר במדבר פרק לד]: "וגבול ים. והיה לכם הים הגדול וגבול. זה יהיה לכם גבול ים". והנסין, אשר שייך לדון עליהם, [אם הם בתוך התחום הארץ, או לא], אינם אלו שנמצאים בצד מערב של ארץ ישראל. אלא אלו שבצדדין. לצד צפון ולצד דרום שיש מהם המתפשטין צפונה או דרומה, מחוץ לתחום הארץ. ואשר כדי לקבוע את דינם, רואין אותן במקומם, כאילו חוט מתוח עליהן מלמעלה, מקפלוריא - שהיא העיר השוכנת בפסגת טורי אמנון [והיא הגבול הצפוני!], מערבה ועד ים אוקיינוס. והחוט השני מתוח מנחל מצרים, שבדרום ארץ ישראל מערבה, עד ים אוקיינוס. ועל פי זה נקבע הדין: מן החוט ולפנים - לצד החוט השני [כלומר בין שני החוטין], נחשב ארץ ישראל. אך מן החוט ולחוץ - צפונה מקפלוריא ודרומית לנחל מצרים - הרי זה חוצה לארץ.} 

^{ושואלת הגמרא: ורבנן, האי "וגבול" - מילה זו הנראית מיותרת בפסוק, [שממנה למד רבי יהודה את דינו] - מאי עבדי ליה - מה ידרשו בה?}

^{ועונה הגמרא: מיבעי להו - צריכים הם את זאת כדי ללמוד - שגם הנסין הנמצאים בים בצד המזרחי של החוט, נחשבים כארץ ישראל [לעניין מעשרות, שביעית וכדומה].}

^{ואין אומרים בכך, שתחומה של ארץ ישראל מגיע רק עד שפת הים.}

^{ומסבירה את דעת רבי יהודה:}

^{ורבי יהודה סובר: נסין, לא צריכי קראי - אינם צריכים פסוק מיוחד. כי מאחר והם נמצאים בתוך התחום, ודאי דינם כארץ ישראל! הגמרא דנה בענין נוסף מדברי המשנה:}

^{שנינו במשנתנו: "רבי מאיר אומר: עכו, דינה כארץ ישראל לעניין גיטין".} 

^{בעו מיניה - שאלו ממנו [התלמידים] - מרבי חייא בר אבא. מה דינו של המוכר עבדו לסוריא? האם נחשב - כמוכר בחוץ לארץ דמי ויוצא העבד לחירות. וכמו שהמשנה אומרת לקמן [דף מג עמוד ב], שקונסים את הקונה על שהוציאו מארץ ישראל. מאחר ועבד שייך במצוות ואסור לו לצאת מן הארץ. או לא יוצא לחירות, שהרי דוד המלך כבשה והוסיפה על שטח ארץ ישראל וכיבוש יחיד שמו כיבוש.}

^{ענה להם רבי חייא בר אבא:}

^{אמר להו, תניתוה - שנינו זאת בדברי המשנה "רבי מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין". משמע: לגיטין, אין. דוקא לעניין גיטין נחשבת עכו כארץ ישראל, מפני שבקיאין בה לשמה. או משום שעדים מצויין שם לקיימו. אבל לענין עבדים שנמכרו לשם, לא נחשבת היא, שהרי אינה מארץ ישראל. ואם כן, כל שכן סוריא, שאינה נחשבת כארץ ישראל לעניין עבדים, דמרחקא טובא - שהרי היא רחוקה יותר [מעכו].}

^{ועתה מביאה הגמרא ברייתא בעניין סוריא:}

^{תנו רבנן: בשלושה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל, ובשלושה דרכים שוותה לחוץ לארץ: הגמרא נותנת סימן לששת הדברים על ידי אותיות ע"ב ב"ר ר"ק:}

^{והגמרא מציינת את ששת הדברים:}

^{בשלושה שוותה לחו"ל: עפרה טמא כחוץ לארץ. משום שחכמים גזרו עליה, כדי למעט ביציאת יהודים לשם. והמוכר עבדו לסוריא, כמוכר בחוץ לארץ. והמביא גט מסוריא לארץ ישראל, כמביא מחוץ לארץ. ומאחר ואין שיירות מצויות צריך השליח לומר: בפני נכתב ובפני נחתם.}

^{ובשלושה שוותה לארץ ישראל: חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל. והרוצה להיכנס לה [אליה] בטהרה [מבלי להיטמא בטומאת "ארץ העמים"], נכנס. והקונה שדה בסוריא, נחשב כקונה בפרוארי ירושלים.}

^{דף ח - ב}

^{ומסבירה הגמרא את שלושת הדברים, בהם שוותה סוריא לארץ ישראל:}

^{חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל. זהו משום שתנא זה קסבר - סובר: כיבוש יחיד, שכבש דוד את סוריא לצורך עצמו,  שמיה כיבוש. וחלים עליה דיני ארץ ישראל.}

^{והדין השני של הברייתא:}

^{והרוצה להכנס לה בטהרה נכנס, ומקשה הגמרא: והאמרת בתחילת הברייתא עפרה טמא. אם כן לא שייך להכנס בטהרה?! ומתרצת הגמרא: שנכנס לתוכה כשנשאוהו באויר בתוך שידה תיבה ומגדל, ולא דרך על עפרה. וכמו ששנינו בברייתא.}

^{דתניא: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא את הנכנס. מאחר ואהל זרוק [המיטלטל] אינו אהל, להחשב חציצה בינו לבין אויר ארץ העמים.}

^{רבי יוסף ברבי יהודה מטהר אותו. כי לדעתו, אהל זרוק שמו אהל.}

^{ומסבירה הגמרא: ואפילו רבי לא קאי מטמא - אינו מטמא - אלא בארץ העמים, שגזרו חכמים טומאה על הנוגע בגושה [של עפר] או הנושאו ועל הנכנס לאוירה, אף אם לא נגע בגושה. אבל סוריא, על הנוגע בגושה גזרו. אך על הנכנס באוירה, שלא נגע ולא הסיט [לא הזיז] לא גזרו. ולכן הנכנס בתוך שידה תיבה ומגדל אינו נטמא.}

^{והדין השלישי: והקונה שדה בסוריא נחשב כקונה שדה בפרווארי ירושלים.} 

^{ושואלת הגמרא: למאי הלכתא - איזה הלכה בא התנא להשמיענו [בדין זה]?}

^{ועונה הגמרא: אמר רב ששת: [דין זה] בא לומר, שאם יהודי קונה שדה מגוי בסוריא. ורוצה הגוי ללכת לדרכו בשבת שכותבין - שמותר לכתוב - עליו - על השדה - אונו - שטר מכירה - ואפילו בשבת עצמה. כדי להציל את הקרקע מידיו.}

^{אך הגמרא מתפלאה: בשבת סלקא דעתך - האם הינך מעלה על דעתך [שמותר ליהודי לכתוב בשבת, שזוהי מלאכה דאורייתא]?}

^{ומשיבה: כדאמר - כמו שאמר - רבא [במסכת שבת לעניין חולה שאין בו סכנה]: אומר היהודי לעובד כוכבים ועושה את המלאכה. הכא נמי - גם כאן הדין הוא כך, אומר היהודי לעובד כוכבים ועושה. [כלומר, הגוי כותב את השטר על פי בקשת היהודי].}

^{ומוסיפה הגמרא להבהיר: ואף על גב דאמירה לעובד כוכבים בשבת - שיעשה מלאכה, אסורה משום שבות. כאן, משום מצות ישוב ארץ ישראל, לגרש הגוים ממנה ולהושיב שם יהודים, לא גזור רבנן - לא אסרו חכמים.}

^{עתה דנה הגמרא במהות הנאמנות של עבד שהביא גיטו [גט שחרור] ואומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ומביאה הגמרא ברייתא: תנו רבנן: עבד שהביא גיטו ממדינת הים, שצריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כאשה המביאה גיטה. וכתוב בו [בגט] עצמך [אתה] ושאר כל נכסי, קנויין לך בשטר זה. הדין הוא: את עצמו קנה מאחר ונאמן הוא על שיחרורו, לומר "בפני נכתב", ואין צריך עדים לקיים השטר. אך}

^{את הנכסים לא קנה עד שיקיים את השטר על ידי עדים כשאר קיום שטרות.}

^{איבעיא להו - נשאלה בבית המדרש שאלה: שטר שהיה כתוב בו כל נכסי קנויין לך, מהו הדין? האם גם בלשון כזו, שכלל האדון את כל הנתינה בדיבור אחד, יש לחלק בין עצמו לנכסים וכמו שמחלקת הברייתא. או שמא, כיוון שהכל ניתן לו בדיבור אחד, אם כן לא פלגינן דיבורא. ומכיון שעל עצמו הוא נאמן, גם על הנכסים, נאמן.}

^{אמר אביי: מתוך שקנה העבד את עצמו, קנה אף את הנכסים.}

^{אמר ליה רבא: בשלמא - [בשלום. כלומר בדבר זה, דבריך מתקבלים על דעתי] - את עצמו ליקני - הוא קונה. מידי דהוה - מאחר וזה כמו הדין - אגט אישה. שנאמנת היא להעיד על גיטה שהביאה ממדינת הים, ולומר בפני נכתב ובפני נחתם, ומתגרשת על ידו. אלא - אבל - נכסים לא ליקני - אין הוא יכול לקנות, על ידי שטר שאינו מקויים בעדים. מידי דהוה - וכמו הדין - אקיום שטרות דעלמא - בשאר קיום שטרות.}

^{ולכן אביי חוזר בו:}

^{הדר אמר אביי - חזר בו אביי ואמר [הפוך]: מתוך שלא קנה נכסים על ידי השטר [מאחר ואינו מקויים], לא קנה אף עצמו. כי לדעת אביי אין לחלוק בנאמנות השטר. אלא, או שמועיל להכל [גם לקנות את עצמו וגם לקנות הנכסים]. או שאינו מועיל לכלום.}

^{אך גם על פסק זה מקשה רבא:}

^{אמר ליה רבא: בשלמא את הנכסים לא ליקני - אינו קונה. מידי דהוה - משום שזה כמו - אקיום שטרות דעלמא - שאר קיום שטרות, שאינו מועיל, ללא קיום של עדים. אלא את עצמו, ליקני - שיקנה, מידי דהוה - משום שזה כמו - אגט אשה. שהיא נאמנת להעיד על גיטה, ללא קיום של אחרים. כך העבד, מדוע שלא יהא נאמן להעיד על שטרו, כדי להשתחרר?}

^{אלא, אמר רבא: אחד זה ואחד זה - בין אם כתב לו שתי לשונות, כגון עצמך ונכסי וכלשון הברייתא. ובין אם כתב לשון אחת "כל נכסי" [וכלל את עצמו של העבד עם שאר הנכסים], הדין הוא: את עצמו קנה. אבל את הנכסים לא קנה. - והטעם: משום שפלגינן דיבורא - דהיינו, שחולקים את דבריו של העבד, לעניין נאמנות. על עצמו נאמן ועל הנכסים אינו נאמן.}

^{אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא: כמאן - כדעת מי פסקת את פסקך. כרבי שמעון, דאמר פלגינן דיבורא - שאמר שחולקים את נאמנותו של דיבור אחד לשניים. לדבר אחד נאמן, ולדבר אחר אינו נאמן. וכמו ששנינו במשנה [במסכת פאה, פרק ג משנה ח], דתנן: הכותב כל נכסיו לעבדו, כגון שכתב בשטר: "כל נכסי נתונין לך". יצא העבד להיות בן חורין [בשעה שקיבל את השטר]. כיון שאף הוא בכלל כל הנכסים.}

<sup>אבל אם שייר האדון בנתינה קרקע בגודל כל שהוא, או דבר אחר, כגון: "כל נכסי נתונין לך, חוץ מקרקע כל שהוא", לא יצא העבד להיות בן חורין. שהרי דוקא ברישא שנותן לו הכל, ללא שיגלה דעתו שברצונו לשייר משהו, יוצא העבד לחירות. ואין אומרים, שמא התכוון האדון לשייר את העבד לעצמו, שהרי לא שייר כלום. אבל כאן, שמשייר משהו לעצמו ואינו מפרט מהו: יש לפרש את דעתו, שאף את העבד עצמו התכוון לשייר לעצמו. ומה שכתב בשטר לשון כוללנית "כל נכסי" לא התכוון לשחררו. שהרי לא כתב בפירוש "עצמך ונכסי קנויין לך". אלא, כוונתו היתה רק להחניף בכך לעבד, כדי שיעבדנו במסירות יתר.

דף ט - א</sup>

^{רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין, בין באופן שקנה את שאר הנכסים שהעניק לו, כגון שפירט את מיקומה המדוייק של הקרקע המשויירת.}