מסכת גיטין דף ו

^{מסכת גיטין פרק א - המביא גט - דף ו - א}

^{רב אשי אמר:  אפילו אם שמע השליח קן קולמוסא - את קול הקולמוס של הסופר הכותב לשמה. וקן מגילתא - או את קול יריעת הקלף של הסופר הכותב לשמה. יכול הוא להעיד בפני נכתב ובפני נחתם, כי בודאי עשה את הכל לשמה.}

^{ומביאה הגמרא ברייתא לסייע לרב אשי:}

^{תניא - שנינו - בברייתא כוותיה - כמו - דרב אשי: המביא גט ממדינת הים. אפילו אם הוא [השליח] היה בבית, בשעת כתיבת הגט וסופר היה כותב בעליה - עליית הגג. או, הוא בעליה וסופר כותב בבית. ואפילו אינו בעליה, שיוכל לראות משם את הסופר, אלא נכנס למקום שהסופר כותב  ויוצא משם כל היום כולו, הגט כשר. ויכול השליח להעיד עליו "בפני נכתב ובפני נחתם".}

^{ותמהה הגמרא: כיצד ניתן להכשיר, כאשר הוא בבית וסופר בעליה. הא לא קא חזי ליה - הרי אינו רואה אותו [את הסופר], ואיך יכול הוא להעיד שכתב "לשמה"?}

^{אלא לאו - אין זה כפשוטו. אלא כגון ששמע השליח קן קולמוסא וקן מגילתא, ודי בכך. וכדברי רב אשי.}

^{ועתה הגמרא מבררת ענין נוסף מהברייתא:}

^{אמר מר: שנינו בברייתא: "אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו, כשר". ודנה הגמרא: מאן - מי הוא זה הנכנס והיוצא? אילימא - אם נאמר שליח. הרי דין זה מיותר, כי ניתן ללמדו בקל וחומר. השתא - עתה - כאשר הוא בבית וסופר בעליה, דלא חזי ליה - שאינו רואה אותו [את הסופר] - בכל זאת, אמרת: כשר! אם כן במקרה שנכנס השליח ויוצא, מבעיא - האם יש להסתפק?! ודאי שלא.}

^{אלא, שמא נאמר שכוונת הברייתא, שהסופר הוא זה שנכנס ויוצא. גם על זה יש להקשות, פשיטא - הרי פשוט הוא שהגט כשר. וכי משום שהסופר נכנס ויוצא לסדר ענייניו נפסליניה - נפסול את הגט?}

^{ומתרצת הגמרא: לא צריכא - לא נצרך התנא להשמיענו - אלא דנפק - שיצא - הסופר לשוקא למקום שיש הרבה אנשים ואתא - וחזר. מהו דתימא - האם יש לחשוש ולומר: איניש אחרינא - אדם אחר ששמו ושם אשתו זהים לשמם של המשלח ואשתו שרצה לגרש את אשתו,  אשכחיה - פגש את הסופר ואמר ליה - וביקש ממנו - לכתוב גט עבור אשתו. ואם כן עדות השליח מוטעית היא!}

^{קא משמע לן - לכן בא התנא להשמיענו, שאין חוששים לחשש רחוק זה. ויכול השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם.}

^{ועתה מבררת הגמרא מה דינה של בבל. האם דינה כארץ ישראל, מאחר ומצויים בה ישיבות כבארץ ישראל. או שדינה כחוץ לארץ, כשאר הארצות? איתמר - שנינו: בבל. רב אמר: דינה כארץ ישראל לעניין גיטין. ולכן, המביא בה גט ממדינה למדינה בתוך בבל, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.}

^{ושמואל אמר: דינה של בבל כחוץ לארץ.} 

^{ודנה הגמרא האם מחלוקתם היא כמחלוקת רבה ורבא:}

^{לימא - האם נאמר - בהא קא מיפלגי} 

^{- שבכך הם חולקים:}

^{דמר סבר - רב סבר כרבה, שטעם האמירה, לפי שאין בקיאין לשמה. והני - ואלו [בני בבל] גמירי - יודעים את ההלכה של "לשמה".}

^{ומר סבר - ושמואל סובר כרבא, שהטעם הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו. והני נמי} 

^{- וגם אלו - לא שכיחי - אינם מצויין לעבור ממקום למקום.}

^{ומקשה הגמרא: ותסברא - כיצד סבור הינך להעמיד כן? הא - הרי - רבה אית ליה דרבא - רבה מסכים עם טעמו של רבא, שאין עדים מצויין לקיימו. ואם כן, אף על פי שבני בבל בקיאין "לשמה". מכל מקום, מאחר וממדינה למדינה אין עדים מצויין לקיימו, צריך לחייב את השליח לומר!}

^{ועונה הגמרא: אלא, דכולי עלמא - לדעת כולם - בעינן - צריך - לקיימו, כטעמו של רבא.}

^{רב סבר, כיון דאיכא מתיבתא - שיש ישיבות קבועות אחת בסורא ואחת בנהרדעא. והולכים התלמידים מזו לזו. וכן ממקומות אחרים אליהם כדי ללמוד תורה. לכן, מישכח שכיחי - מצויין ביניהם עדים שיוכלו לקיים. ולפיכך, אין צריך השליח לומר.}

^{ושמואל סבר, מתיבתא - בני הישיבות בגירסייהו טרידי - טרודים הם בלימודיהם, ואינם עוסקים במסחר. ולפיכך, אינם מכירים את החתימות. ולכן צריך השליח לקיים ולומר בפני נכתב ובפני נחתם.}

^{איתמר נמי - מעוד אמורא למדנו שטעם הפטור מאמירה הוא, משום שמצויות ישיבות: אמר רבי אבא אמר רב הונא: עשינו עצמנו בבבל, כארץ ישראל לגיטין - שהמביא שם גט ממקום למקום אינו צריך לומר. וזה התחיל מכי אתא - מאז שהגיע - רב לבבל והקים בסורא ישיבה קבועה. ושמואל הקים בנהרדעא.}

^{רבי ירמיה מקשה על דברי רב מהמשנה:}

^{מתיב - מקשה - רבי ירמיה ממשנתנו: רבי יהודה אומר: מרקם לכיוון מזרח, נחשב מדינת הים, בצד המזרחי של ארץ ישראל. ורקם עצמה נידונית כמזרח ונחשבת מדינת הים. מאשקלון לצד דרום, נחשב כמדינת הים. ואשקלון עצמה כדרום. מעכו לצד צפון. ועכו עצמה כצפון.} 

^{והא - והרי - בבל, לצפונה דארץ ישראל קיימא - שוכנת בצד הצפוני של ארץ ישראל. דכתיב: "ויאמר ה' אלי, מצפון תפתח הרעה" [ירמיה פרק א]. ותנן בהמשך משנתנו: רבי מאיר אומר עכו, דינה כארץ ישראל לגיטין.}

^{ואפילו רבי מאיר לא קאמר - לא חלק על רבי יהודה - אלא בעכו, דמקרבא - שקרובה היא לארץ ישראל. ומשום כך מחשיבה רבי מאיר כארץ ישראל. אבל בבל, דמרחקא - שמרוחקת הרבה יותר מארץ ישראל, לא!}

^{אך רבי ירמיה עצמו מיישב את הקושיא:}

^{הוא מותיב לה - הוא הקשה את הקושיא - והוא מפרק לה - והוא מתרץ אותה: לבר - חוץ - מבבל. כלומר, שבבל יוצאת דופן מכל האזור הצפוני של ארץ ישראל, מאחר ויש טעם להתירה. [שמצויים בה ישיבות!]}

^{ושואלת הגמרא: עד היכן היא בבל?}

^{רב פפא אמר: כמחלוקת ליוחסין - לעניין המקומות שהמשפחות המגיעות משם מיוחסות [ללא חשש שהתערבבו בגוים], כך מחלוקת לגיטין - שהמביא גט במקומות אלו, אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.}

^{ורב יוסף אמר: מחלוקת דוקא ליוחסין. אבל לגיטין, דברי הכל נמשך גבולה של בבל עד ארבא תניינא - האגם השני של קנים וערבה - דגישרא, שמתחת לגשר.}

^{הגמרא מביאה הוראה מעשית של רב חסדא:}

^{רב חסדא מצריך את השליחים המביאים גט מאקטיספון - [עיר בחוץ לארץ], לבי ארדשיר הנמצאת גם היא בחו"ל, לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אך מבי ארדשיר לאקטיספון לא היה מצריך לומר.}

^{ומנסה הגמרא להוכיח שהוא סובר כשיטת רבה:}

^{לימא קסבר - הבה נאמר שרב חסדא סובר כרבה, שטעם האמירה הוא לפי שאין בני חוץ לארץ בקיאין לשמה. והני - ואלו [בני ארדשיר] גמירי - למדו ויודעים את ההלכה של לשמה. ולפיכך, אינם צריכין לומר. ורק בני אקטיספון שאינם יודעים, צריכים לומר.}

^{ותמהה ודוחה הגמרא: ותסברא - היאך הינך סבור לומר כן? והא - והרי - רבה אית ליה - מסכים עם דינו - דרבא - של רבא! ואם כן, אם אין שיירות מצויות ממדינה אחת לחבירתה, צריך לומר משני המקומות.}

^{ומסבירה הגמרא: אלא, דכולי עלמא - לדעת כולם - בעינן - צריך שיהיה ניתן לקיימו [את הגט]. והני - בני ארדשיר - כיון דאזלי - שהם הולכים - לשוקא להתם - לשוק הגדול הנמצא [רש"י] באקטיספון. לכן, הנך - אלו, אנשי אקטיספון - ידעי - מכירים - בחתימות ידא - ידיהם - דהני - של אלו, בני אדשיר. אבל הני - בני ארדשיר - בדהנך - בחתימות ידיהם של בני אקטיספון - לא ידעי - אינם מכירים.}

^{ושואלת הגמרא: מאי טעמא - מדוע אינם מכירים את חתימות הסוחרים, כשם שהסוחרים באקטיספון מכירים את חתימותיהם.}

^{ומבארת הגמרא: כל יום השוק בו הם נמצאים שם, בשוקייהו טרידי - טרודים הם בקניותיהם ואינם נותנין ליבם להסתכל ולהכיר את חתימות בני העיר.}

^{רבה בר אבוה היה מצריך שליח המביא גט לומר בפני נכתב ובפני נחתם, מערסא - משורת בתים שבצד אחד של רשות הרבים - לערסא - לצד שכנגד.}

^{רב ששת היה מצריך לומר משכונה בת שלושה בתים לשכונה סמוכה.}

^{ורבא החמיר מכולם, שהיה מצריך אפילו מביא את הגט באותה שכונה מבית לבית.}

^{ומקשה הגמרא: איך יתכן שרבא הצריך באותה שכונה? והא - והרי - רבא הוא זה דאמר לפי שאין עדם מצויין לקיימו. ובאותה שכונה, ודאי מצויים עדים המכירים את חתימות השכנים, ויוכלו לקיימו.}

^{ומתרצת הגמרא: שאני - שונים הם - בני מחוזא משאר בני בבל, משום דניידי} 

^{- שאין דרכם לשהות בביתם זמן רב, אלא נוסעים תדיר ממקום למקום לצרכי מסחר. ומשום כך אינם מכירים את החתימות שביניהם.}

^{וממשיכה הגמרא ומספרת:}

<sup>רב חנין משתעי - סיפר: רב כהנא אייתי גיטא - הביא גט, ולא ידענא - ואיני יודע אי - אם היה זה - מסורא לנהרדעא, או מנהרדעא לסורא. אתא לקמיה דרב - בא לשאול שאלתו בפני רב. אמר ליה - וכך הוא שאל: צריכנא למימר - האם צריך אני לומר, במקומות אלו שבהם קיימות ישיבות, בפני נכתב ובפני נחתם. או לא צריכנא? אמר ליה - ענה לו רב [לפי שיטתו, שבבל כארץ ישראל]: לא צריכת - אינך צריך!


דף ו - ב</sup>

^{אך הוסיף רב ואמר: ואי עבדת - ואם בכל זאת תאמר [אף שהינך פטור], אהנית - הועלת באמירתך.}

^{ושואלת הגמרא: מאי, אי עבדת אהנית - מה התכוונן רב, בכך שאמר לו שאם יאמר יועיל?}

^{ועונה הגמרא: התועלת היא, דאי אתי - שאם יבוא - הבעל ומערער, לא משגחינן ביה - אין מתייחסים לערעורו. אבל אם לא יאמר עכשיו. ואחר כך יערער הבעל, הגט יפסל.}

^{וכדתניא: מעשה באדם אחד, שהביא גט לפני רבי ישמעאל, אמר לו [לרבי ישמעאל]: צריך אני לומר בפני נכתב ובפני נחתם, או איני צריך. אמר לו רבי ישמעאל: בני, מהיכן אתה? אמר לו: רבי, מכפר סיסאי [שם מקום] אני, אמר לו: צריך אתה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כדי שאם יערער הבעל על הגט, שלא תיזקק האשה לעדים שיקיימוהו.}

^{לאחר שיצא אותו אדם מלפני רבי ישמעאל, נכנס לפניו רבי אלעאי ושאלתו בפיו. אמר לו: רבי, והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי, שהיתה עיר ואם בישראל והיו בה ישיבות ובתי דינים, יותר מעכו. ותנן - [ולגבי עכו שנינו במשנתנו]: רבי מאיר אומר: עכו כארץ ישראל לעניין גיטין. ואם כן, כל שכן שהמביא מציפורי לא יצטרך לומר!}

^{והוסיף רבי אלעאי ואמר:}

^{ואפילו רבנן במשנתנו, לא פליגי - אינם חולקים - עליה - על - דרבי מאיר, אלא בעכו דמרחקא - שמרוחקת ממרכז הישוב היהודי בציפורי, ולפיכך דנים אותה כחוץ לארץ לעניין גיטין. אבל כפר סיסאי דמקרבא - שקרובה - לא חולקים עליו! ואם כן לדעת כולם, מכפר סיסאי, אין צריך לומר.}

^{אמר לו רבי ישמעאל: שתוק בני, שתוק. הואיל וכבר יצא הדבר - הגט - בהיתר ממני, יצא. ואין להוסיף עתה ולדון בו, כי זה עלול לערער את כשרותו. ואיש לא ירצה להתחתן עם האשה.}

^{ושואלת הגמרא: מה היתה תמיהתו של רבי אלעאי על רבי ישמעאל. הא - הרי - איהו נמי - גם הוא לא הצריך לומר מעיקר הדין, אלא [רק יעץ] כדי שלא תיזקק האשה לעדים קאמר ליה?} 

^{ומתרצת הגמרא: כשאמרו לרבי אלעאי את תשובתו של רבי ישמעאל, לא סיימוה קמיה - לא אמרו לו את סיום דבריו של רבי ישמעאל, שאף הוא לא הצריך מעיקר הדין, אלא רק נתן עצה טובה. ולפיכך, טעה בדבריו.}

^{עתה דנה הגמרא בגט הנשלח מבבל לארץ ישראל:}

^{שלח ליה רבי אביתר לרב חסדא פסק הלכה למעשה: גיטין הבאים משם - מבבל - לכאן - לארץ ישראל - אין השליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.} 

^{והגמרא מנסה להסביר את טעמו של רבי אביתר:}

^{נימא קסבר - הבה נאמר שהוא סובר}

^{שטעם האמירה הוא: לפי שאין בקיאין לשמה. והני - ואילו, בני בבל - גמירי} 

^{- יודעים את ההלכה של לשמה. ולפיכך, לא צריך לומר.}

^{אך הגמרא דוחה: ותסברא - האם באמת הינך סבור לומר כן. והא - והרי - רבה הסובר משום לשמה, אית ליה - מסכים עם דעתו - של רבא. ואם כן, אף אם נאמר שרבי אביתר סובר כמוהו. בכל זאת, צריך השליח לומר מצד הטעם של קיום.}

^{אלא באמת, דכולי עלמא - שדעת כולם - בעינן - שצריך - לקיימו. וכאן, כיון דאיכא - שיש אנשים רבים דסלקי - העולים [מבבל לארץ ישראל] ונחתי - והיורדים [מארץ ישראל לבבל]. לפיכך, מישכח שכיחי - מצויות שיירות תדירות ביניהם ומצויין עדים לקיים את הגט.}

^{אמר רב יוסף: מאן לימא לן - מי יאמר לנו [יעיד בפנינו] - שרבי אביתר בר סמכא הוא - שראוי הוא לסמוך עליו ולפסוק על פיו? ועוד הא - הרי - מהמעשה הבא מוכח שאינו אדם גדול. שהרי איהו - הוא עצמו [רבי אביתר] דשלח ליה איגרת לרב יהודה, וכתב בה: אותם בני אדם העולין משם - מבבל - לכאן - לארץ ישראל. ומניחים שם את נשותיהם לבד. ובטלים זמן רב ממצות פריה ורביה, לפי שאין חשוב בעיניהם להוליד בנים ובנות, הן [אותם האנשים] קיימו בעצמן את הפסוק הנאמר בספר יואל [כתוכחת לגויים]: "ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו" [שמשמעותו היא, שהתעללו בילדים מאחר ולא החשיבו את ערכם. וכמו כן אנשים אלו, המזלזלים במצות פריה ורביה].}

^{וכתב לו רבי אביתר פסוק זה באיגרת, בלא שירטוט. וזאת, אף על פי, שאמר רבי יצחק: שתים - שני מילים מתוך פסוק - כותבין - מותר לכתוב בלי שרטוט. אבל שלוש אין כותבין ללא שרטוט. ובמתניתא תנא - בברייתא שנה התנא: שלוש, כותבין. אבל ארבע, אין כותבין, ללא שרטוט.} 

^{ולפי שתי הגירסאות [גירסת רבי יצחק וגירסת הברייתא], עבר רבי אביתר על הלכה זו. שהרי הוא כתב יותר מארבע מילים בלי שרטוט. ומכך, רצה רב יוסף להוכיח שרבי אביתר אינו אדם גדול.}

^{אמר ליה אביי לרב יוסף: אטו - וכי - כל מי דלא ידע הא, הלכה זו של רבי יצחק לעניין שרטוט - לאו גברא רבה הוא - אינו אדם גדול?!}

^{בשלמא - הייתי משלים עם דבריך ומקבלם, אילו היה טועה רבי אביתר במילתא דתליא בסברא - בדבר התלוי בסברא, שהוא לא הבינה מדעתו, לחיי! הייתי מסכים עם דעתך שאינו אדם גדול. והינך יכול להמשיך ולחיות בדעה זו.}

^{מה שאין כן הא - דין זה של שרטוט - גמרא היא - דבר הנלמד מרבו, ואינו תלוי בדעתו של התלמיד. וגמרא - ולימוד זה של רבי יצחק - לא שמיע ליה - לא שמעו רבי אביתר מרבו. ואין זה מורה כלל על חסרון בגדלותו.}

^{ולאחר ששלל את החסרון, חוזר אביי ומוכיח שאכן רבי אביתר אדם גדול הוא: ועוד, הא - הרי - רבי אביתר הוא זה, דאסכים מריה על ידיה - שהסכים הקדוש ברוך הוא לגלות לו את סודות התורה. ולכוין את פירושם של הדברים הסתומים על אמיתתם. וכמו כן הסכים עמו בפירושו על המעשה של "פילגש בגיבעה" בספר שופטים [פרק יט].}

^{דכתיב "ותזנה עליו פילגשו" [שם פסוק ב]. ופירשו זאת החכמים לשתי משמעויות שונות.}

^{רבי אביתר פירש, שהמילה "זנות" נגזרה מלשון "מזון". ולכן הוא אמר, שכוונת הפסוק, שזבוב מצא לה בקערת האוכל שהגישה לו. ורבי יונתן פירש, שהכוונה ל"זנות" ממש. ולכן הוא אמר, שכוונת הפסוק, נימא - שערה - מצא לה. [הגמרא בהמשך תסביר מה כוונתו].}

^{באותו זמן אשכחיה - מצאו [כלומר פגשו] - רבי אביתר לאליהו הנביא. אמר ליה - שאל אותו - מאי קא עביד - מה עושה - הקדוש ברוך הוא [כעת]? אמר ליה - ענה לו אליהו: עסיק - עוסק בתורה, בעניין פילגש בגבעה. שאל אותו: ומאי קאמר? איך הוא מפרש את הפסוק הזה?}

^{אמר ליה: הקדוש ברוך הוא אומר כך: אביתר בני, כך הוא אומר [כלומר, מפרש עניין זה]. יונתן בני, כך הוא אומר. אמר לו רבי אביתר בפליאה: חס ושלום, ומי איכא ספיקא - וכי יש ספק - קמי שמיא - לפני שוכן מרומים?}

^{אמר לו אליהו: אין כאן ספק, אלא, אלו ואלו, דברי אלהים חיים הן. ושניהם זכו לכוין אל האמת. בתחילה זבוב מצא בקערה ולא הקפיד - ולא כעס. אולם אחר כך, נימא מצא לה, והקפיד!}

^{אמר רב יהודה: זבוב מצא, בקערה של האוכל. ונימא מצא באותו מקום - בבית הסתרים. [שדרכן של הנשים היה להשיר את השער שם, כדי לא לסכן את בועלן, שעלול להעשות על ידי זה "כרות שפכה". וכיון שהיא לא עשתה זאת, לכן הוא כעס עליה. והיא, מרוב פחד ברחה לבית אביה]. לפי רבי אביתר שאמר זבוב, הוא כעס עליה משום מאיסותא - מיאוס וגועל. ולפי רבי יונתן שאמר נימא, הוא כעס עליה בגלל סכנתא - הסכנה שבדבר.}

^{איכא דאמרי - יש אומרים: אידי ואידי} 

^{- גם זה וגם זה - בקערה מצאם. זבוב, משום אונסא - נפל לקערה שלא באשמתה. ונימא, משום פשיעותא - השערה נפלה לקערה באשמתה, מפני שלא השגיחה.}

^{ובכך מוכח שרבי אביתר אדם גדול הוא!}

^{וממשיכה עתה הגמרא ואומרת מהו הלקח הנלמד ממעשה "פילגש בגיבעה":}

^{אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. שהרי במעשה של פילגש בגיבעה, הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה בסופו של המעשה כמה רבבות מישראל.} 

^{אמר רבי יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו. סוף דבר הוא בא מכך לידי שלוש עבירות:}

^{גילוי עריות [כגון, שיגיע זמן טבילתה בזמן שהיה קור גדול והיא לא טבלה. אך פחדה לספר זאת לבעלה משום שהוא קפדן. ושימשה עמו כשהיא עדיין נידה].}

^{ושפיכות דמים. [כמו מקרה זה. או שמרוב פחד תברח ממנו ותיפול בדרך במקומות מסוכנים. ועלולה לההרג].}

^{וחילול שבת [שלפעמים אינה מספיקה לגמור לבשל לפני כניסת השבת. או שלא הספיקה להדליק נרות. והיא עושה זאת לאחר כניסת השבת, מפני אימתו].}

^{והגמרא מביאה עתה אימרות נוספות בעניין זה:}

^{אמר רבה בר בר חנה: הא דאמרי רבנן - מה שאמרו חכמים [במשנה במסכת שבת פרק שני [דף לד עמוד א]: שלושה דברים צריך אדם לומר - לשאול - בתוך ביתו, ערב שבת עם - קודם - חשיכה: האם עישרתם את הפירות הנצרכים לשבת? האם ערבתם ערובי חצרות? וכן לומר להם: הדליקו את הנר, לפני שיעבור הזמן". דברים אלו, צריך למימרינהו  - לומר אותם - לבני הבית בניחותא - בנחת ובשלוה [ולא מתוך כעס]. והטעם: כי היכי - כדי - דליקבלו מיניה - שיקבלו ממנו [את דבריו].}

     
^{דף ז - א}

^{אמר רב אשי: אנא, לא שמיעא לי - אני לא שמעתי את אימרתו של - הא דרבה בר בר חנה. ואף על פי כן, קיימתיה במלואה מסברא של עצמי [כלומר, מדעתי!] וכן אמר רבי אבהו: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי, אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילהו עבדיו דבר גדול - כלומר, אבר מן החי [שנתלש מבהמה חיה ללא ששחטוה].  ומנו - ומי הוא אותו גדול? רבי חנינא בן גמליאל.}