ושוין - תנא קמא ורבי אליעזר - שמוכרה האב לבתו הקטנה כשהיא אלמנה, לכהן גדול שתהיה לו לאמה, או כשהיא גרושה וחלוצה, לכהן הדיוט שתהיה לו לאמה ואף שאסורים הם בלאו לייעדם - ומשום שאף על גב שהן אסורות להם, הרי בדיעבד קידושין תופסים להם באלו; דקיימא לן כחכמים, שקידושין תופסין בחייבי לאוין.
קטנה שנזקקה ליבום מן האירוסין, שאירסה אדם ומת, אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה, ואילו הנערה שנזקקה ליבום מן האירוסין, עושין בה מאמר בין מדעת עצמה ובין מדעת אביה.
נילף מיניה [ממעילה] לכל התורה, שיש שליח לדבר עבירה!? ומשנינן: אף לבית שמאי אין לנו ללמוד ממעילה, משום דהוי הכתוב המרבה שליחות לדבר עבירה במעילה, והכתוב המרבה שליחות לדבר עבירה בטביחה ומכירה של גנב [כדמפרש ואזיל]
רבי יונתן אומר: מנין שכל ישראל כולן יוצאים בפסח אחד בלבד, ואף על פי שאין בו כזית לכל אחד ואחד - משום שנאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים", וכי כל הקהל כולם שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד.
דרש בר קפרא: רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא. והיינו, שלא הרויח דבר, אלא רק הפסיד את כחש גופו. ואילו לאדם טוב, מטעימים אותו מפרי מעשיו.
אמר להו: שני נושאי, ממשמרו של קיסר, שמרוני כל הלילה. אמרו ליה: שמא נסיון בדבר ערוה בא לידך, וניצלת הימנו? דתנינא, כל הבא דבר ערוה לידו, וניצל הימנו, עושין לו נס.
ניתני התנא של המשנה את שניהם בשוה: או זה וזה - "יורד ולוקח", כי רק ספק מותר בחוץ לארץ, או זה וזה - "יורד ולוקט", שגם ודאי מותר, כאשר לא לקט הישראל את האיסור בעצמו.
אלמא אקרוב עומר, שלכן לא אכלו קודם מהתבואה החדשה שבארץ ישראל, כי היו צריכים קודם לכן להקריב את העומר בששה עשר בניסן, שהוא ממחרת הפסח, כדי להתיר איסור "חדש", והדר אכול.
חוץ מן הערלה, דהיינו, איסור אכילה או הנאה מפירות ערלה, וכלאים, איסור כלאי הכרם, שאסור לזרוע ביחד שני מיני זרעונים יחד עם גרעין של ענבים, ואם הוא עבר, וזרע, וצמחו גידולים, הרי הם נאסרים בהנאה. שתי הלכות אלו, אף על פי שהן מצוות התלויות בארץ, בכל זאת הן נוהגות אף בחוץ לארץ.
ומתרצינן: קסבר איסי: איסור שריטה וגדידה אחת היא, [שגם שריטה וגם גדידה משמעותם, בין ביד ובין בכלי] ואם כן מוכרח שהפסוק "כי עם קדוש" נאמר לכל הפחות על גדידה. אביי אמר: היינו טעמא דאיסי, שסובר כי הנשים פטורות מאיסור קרחה.
ומקשינן: ולרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר: על שניהם, גם על האיש וגם על האשה הוא אומר "ויברך אותם אלהים, פרו ורבו" [בראשית א] , וגם האשה חייבת במצות פרו ורבו, מאי איכא למימר?