אדהכי - תוך כדי דיבורם, אתא ההוא חברא - גוי פרסי. שקלה לשרגא מקמייהו, לקח את הנר שהאיר להם, כי אותו יום היה חג לפרסים, שבו הם נהגו שאין מדליקין נרות רק בבית העבודה זרה שלהם. אמר רב בר בר חנה: רחמנא, הקב"ה! אנא ממך - או בטולך - בצילך, שמור עלינו והשיבנו מהגלות.
והראיה, מהא דתנן במסכת טהרות [ט ח], לענין חיבור מים: הנצוק, קילוח מים, המקלח באויר, מכלי הנמצא במקום גבוה לכלי הנמצא במקום נמוך. וכן הקטפרס, זרם מים, הזורם על הקרקע או על דף, במדרונו של הר, מלמעלה למטה.
אמרו לו חכמים לר' אלעזר [כהוכחה לדבריהם]: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה הנוטה למות ואמרה תינתן כבינתי - תכשיטים - לבתי. והיא היתה שווה בשנים עשר מנה, ומתה אחרי כן. וקיימו חכמים את דבריה ונתנו הכל לבתה, על סמך אמירתה.
אלא אמר רב אשי: בההיא הנאה - באותה הנאה [שיש ללווה] - דקא משתניא ליה - שהשתנתה לו ההלואה - בין מלוה ישנה - שהיה צריך עכשיו לפורעה, למלוה חדשה - שנדחה כעת זמן פרעונה לתקופה ארוכה, גמר בדעתו ומשעבד נפשיה - את עצמו בשעת אמירה למקבל. ומנתק עצמו מהמלוה הראשון.
ומה אילו עבד, כיון שברח, ואשת כהן שמרדה על בעלה וברחה, הלא אוכלים הם בתרומה. [ואילו] זה העבד המשוחרר אינו אוכל. ולכן אני טוען ששחרורו חוב הוא לו!
עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם - לא אמר רבי אליעזר את דבריו שם [במשנה], אלא לפי דמיגו - שמתוך - דאי בעי - שאם רצה העשיר - מפקר להו לנכסיה
לפי שזכין לאדם שלא בפניו. ומאחר ולדעתם זכות היא לעבד להשתחרר מרבו, לכן מיד כשנתן האדון השטר לשליח, זכה בו השליח עבור העבד. ולפיכך אינו יכול לחזור.
ומיישבת הגמרא: אכן, גם תנא קמא סובר כשיטת רבי אלעזר, שעדי מסירה כרתי. ומכל מקום, איכא בינייהו - יש ביניהם מחלוקת בעניין עדים בעלי שמות גוים מובהקין.
משום שדרכה הוא, [שהיא] העשויה לברוח ולנוע כל רגע למקום אחר. ואינה עומדת במקום אחד. ולפיכך, אינה נחשבת כמחוברת לקרקע, עד שתיגע בקרקע.
אמר רב אשי: אנא, לא שמיעא לי - אני לא שמעתי את אימרתו של - הא דרבה בר בר חנה. ואף על פי כן, קיימתיה במלואה מסברא של עצמי [כלומר, מדעתי!]